כשאחד רוצה ואחד לא רוצה
בדרך כלל אנשים לא מגיעים לזה יחד. לפעמים כן.
כבר מראש בני הזוג מחליטים שאין להם זכות או בעלות
על גופו ונפשו של השני ומחליטים לחיות בצורה לא מונוגמית לפחות באופן עקרוני
(כי הרבה פעמים תחילת היחסים היא מאוד מונוגמית, שלא נאמר אובססיבית
ופותחים כשההורמונים נרגעים ונפתח מרחב להכניס פנימה אנשים חדשים).
עם זאת, במערכות שהתחילו כמערכות מונוגמיות זה בדרך כלל אחרת.
לרוב האנשים לא משתנים במקביל בדיוק באותו הרגע ולא בהכרח מגיעים לאותו המקום בצוותא וגם לא תמיד בעלי אותם הצרכים. אז לרוב אחד מגיע למצב שבו הוא מבין שהוא רוצה לפתוח את היחסים וצריך לאזור אומץ ולדבר עם בן הזוג שלו על הנושא.
וזה…זה ממש לא פשוט. כי בחברה ובתרבות שלנו לא רק שאסור לנו לממש משיכה או התאהבות לאחר בזמן שאנחנו נמצאים במערכת יחסים מחייבת, אנחנו לא אמורים *לרצות* להיות עם מישהו אחר. כי מחנכים אותנו מגיל אפס שיש לנו רק אחד או אחת ושאי אפשר לאהוב שני אנשים במקביל ואסור לשכב עם שני אנשים במקביל.
ולכן מרבית הסיכויים שמה שהאדם ישמע כשבן זוגו יעלה את סוגיית היחסים הפתוחים זה את הדברים הבאים "הוא כבר לא אוהב אותי, הוא לא נמשך אלי יותר, משהו בי לא בסדר אחרת הוא לא היה זקוק לעוד, הזוגיות שלנו לא בסדר אחרת הוא לא היה רוצה יותר, הוא רוצה להישאר איתי רק בגלל הילדים והכלכלה". כשזה מה שהאדם שומע מה הפלא שהתשובה המידית היא "לא"? וזה עוד לפני שדיברנו על כל הכפתורים המפחידים שעליהם הפתיחה מאיימת: חרדת נטישה, רכושנות, אגו, ערך עצמי וכד'…
ואגב, יכול להיות שמי ששומע את זה צודק, אבל במקרה כזה בסיכוי סביר מאוד מערכת היחסים הזו תתפרק בסופו של דבר בכל מקרה. ואם הוא טועה, ממש חבל שהיא תתפרק בגלל זה.
חשוב להבין בהקשר הזה כמה דברים. גם אם תגידו "לא" הרצון של בן הזוג שלכם לפתוח לא יעלם. גם אם הוא יסכים עבורכם שלא לממש אותו סביר להניח שהצורך היה כה חזק, אם הוא הביא אותו לידיעת בן זוגו בחיל ורעדה, שיהיה ממש קשה להכניס את השד הזה חזרה לבקבוק, ואם הוא יכנס האדם הזה ירגיש כלוא, ירגיש שהוא קמל ומתוסכל. לצערי מרבית האנשים שקיבלו את ה"לא" התגרשו או הלכו לבגוד. לא בגלל חוסר האהבה לבן זוגם בהכרח, אלא כי הם כבר לא יכלו יותר להדחיק את הצרכים שלהם.
מצד שני להיגרר לתוך מערכת פתוחה מתוך פחד לאבד את בן הזוג זה מתכון בטוח כמעט לקנאה, פחדים, סבל וכאב לא פשוטים בכלל. אז מה עושים? לכאורה אין פה שום דרך לנצח את המקום הזה. זה או להיגרר ליחסים פתוחים ואז סבל לבן הזוג הנגרר או להישאר במערכת סגורה ואז סבל למי שרוצה לפתוח. ובסופו של דבר סיכון לא קטן על רקע הפער הזה להרס מערכת היחסים.
הפתרון לדעתי הוא לא להדחיק, לא להתעלם ולא להשתיק. עלו כאן לאור צרכים חשובים וחזקים של שני בני הזוג. לצרכים הללו כדאי לתת כבוד וקשב. לנסות ביחד להבין למה זקוק כל אחד מבני הזוג באופן אקוטי ואיך אפשר למצוא דרך לספק את הצרכים העמוקים באמת, חופש, ביטחון, סקס איכותי, אינטימיות, שיח, גיוון…הצרכים הספציפיים של בני הזוג עצמם. לפעמים אפשר למצוא דרך למלא אותם בתוך המערכת. לפעמים בני הזוג יעדיפו ללכת לטיפול. לפעמים הם ימצאו איזה משהו באמצע (שלישיות, חילופי זוגות וכד') שיאפשר לשני בני הזוג לקבל את מה שהם זקוקים לו. לפעמים בן הזוג שלא רצה מגלה שהשד לא היה כזה נורא ובעצם יש לו הרבה מה להרוויח מפתיחת היחסים ברגע שהוא התגבר על הפחדים והתפיסות הראשוניות. ראיתי גם זוג שנשאר סגור ומשחק על הגבול עם טנטרה וסדנאות מהסוג הזה בלי להכניס אנשים חדשים למערכת.
וכן. בהחלט יכול להיות שבסופו של התהליך עדיין הם לא ימצאו את המקום המשותף שבו לשניהם יכול להיות טוב והם יאלצו להיפרד. וזה בסדר. זה עדיף על עוד שלושים או ארבעים או חמישים שנה של סבל לאחד מבני הזוג. מה גם שזה אף פעם לא סבל של רק אחד מבני הזוג כי כשאחד סובל גם השני סובל. אין באמת חיה כזו שלאחד טוב ולשני רע.
השיח הזה על פתיחת היחסים זו ההזדמנות שלכם לקחת את מערכת היחסים שלכם, לטלטל אותה, לשבור אותה לחתיכות, ולייצר ממנה פאזל חדש של מערכת יחסים חדשה ומתחדשת, עם שיח כן ואמיתי על הדברים הכי קשים והכי כואבים, עם נוכחות, עם תחייה מינית, עם התקרבות.
התוצאה לא תהיה חייבת להיות פתיחת יחסים. אבל אל תשתיקו את בן הזוג שלכם בשם הפחד. אל תעצמו עיניים למציאות שמתדפקת על דלתכם. תקשרו. דברו. תיכנסו לתוך הפחד יחד.
כן זה יכול לפרק, אבל זה יכול לחזק ולהעמיק את מערכת היחסים שלכם כמו שלא ידעתם שזה אפשרי בכלל. מהרגע שהצורך והרצון הזה יצאו לאויר ונאמרו מערכת היחסים ההיא שלכם נגמרה. לעד תדעו שבן הזוג שלכם רוצה עוד ואתם לבד לא מספיקים. ובעיני תמיד נכון יותר להתמודד עם הידיעה במקום לברוח ולהדחיק. וזה אומר שואתם יוצאים לדרך חדשה ולמערכת יחסים חדשה. מה יהיה טיבה ועד כמה היא תהיה טובה זה הרבה מאוד בידיים שלכם. כל משבר הוא גם הזדמנות. וזו…זו חתיכת הזדמנות.
