פוליאמוריה

פוליאמוריה זו מילה שמורכבת ממילה ביוונית ומילה בלטינית שמשמעם ריבוי אהבות (פולי – מרובה, אמוריה – אהבה). כאן מותר ורצוי להתאהב באחר. כלומר בנוסף לחופש פיזי מאפשרים גם חופש רגשי. פוליאמורים הם אנשים שמאמינים שאפשר לאהוב בצורה רומנטית יותר מאדם אחד במקביל, בדיוק כמו שאנחנו יכולים לאהוב במקביל יותר מילד אחד.

פוליאמוריה קבוצתית: טריאד (שלושה אנשים), קוואד (רביעיה), נישואין קבוצתיים (group marriage), קומונה, וכד'. כל מערכת כזו יכולה להיות פתוחה לאנשים נוספים או סגורה, כמו מונוגמיה רק בין שלושה או ארבעה אנשים במקום שניים. יש אפילו כפר שלם בפורטוגל, טמרה, שכל הכפר חי על פי הדגם הפוליאמורי.

פוליאמוריה היררכית (בן זוג ראשי ובן זוג משני). זו מערכת יחסים אופיינית לבני זוג שיצאו ממונוגמיה ליחסים פתוחים. לבני הזוג הראשיים בדרך כלל יש משפחה ונכסים יחד. מרבית משאבי הזמן והכסף מיועדים לזוג הראשי. במקביל לכל אחד יכול להיות בן זוג או בני זוג נוספים שמוקדשים להם פחות זמן והשקעה פחותה מאלו שמוקדשים לזוגיות הראשית.

סולו פולי: אדם עם כמה מערכות יחסים מקבילות (שגם להן לרוב מערכות יחסים מקבילות וכד'), שמאפיינת לרוב אנשים רווקים או גרושים.

פוליאמוריה זו דרך שיכולה לאתגר במיוחד כי כלולים בה גם יכולת להיות מיניים עם אנשים אחרים אולם גם האפשרות להתאהב בהם ולהיות אינטימיים איתם ואף לנהל איתם זוגיות של ממש. 

בין הבית לחוץ. בין הביטחון לריגוש. איפה אנחנו בין הדברים הללו?

הביטחון והשגרה. אנחנו כל כך זקוקים להם. למקום הרגוע הזה שאפשר להניח בו את הראש ולהיות לגמרי אנחנו עצמנו. לאדם שמכיר אותנו הכי טוב מכולם ושמוכר לנו כל כך לעומק. לביחד הזה שכל כך טוב אחרי כל השנים הללו. עם ההיסטוריה והתקופות המאושרות והתקופות הקשות שצלחנו יחד, עם כל מה שעברנו וחווינו וצחקנו ובכינו והכל יד ביד.

אבל זה לא מספיק. פשוט לא מספיק. כי עם הזמן התשוקה דועכת. תחושת החיות נעלמת תחת מעמסת המטלות היומיומיות והריצות האינסופיות. הג'ינגול הזה בין עבודה וילדים ומשק בית. אפילו הסקס הופך (לפחות עבור נשים רבות) לעוד מטלה שצריך לבצע. ואיפה אנחנו בכל זה? ובסוף מגיעה שאלה האם זה כל מה שיש? רצף של חיי שגרה עם מטלות אינסופיות, וההמתנה הזו למשהו שלא מגיע אף פעם, שיהפוך אותנו למאושרים באמת. התבלין הזה שמחייה אותנו וגורם לבועות של אושר וסקרנות וחוסר סבלנות לטייל לנו בדם. זוכרים? כמו שהיה כשהיינו בני שש עשרה וחיכינו בהתרגשות למשהו הנפלא הזה שיקרה והוא ממש מאחורי הפינה אנחנו רק לא בדיוק יודעים מה הוא.

ועל הקצה השני של הרצף האנשים שמפחדים להתחייב. שעוברים מעוד אחת לעוד אחת לעוד אחת. מחפשים את השלמות שאולי אליה יוכלו להתחייב סוף סוף. טועמים שוב ושוב מהריגוש האינסופי, התבלין החריף והבלתי נגמר עד שהוא הופך להיות תפל וחסר טעם ובעיקר חסר משמעות. והם כמהים למקום הבטוח והרגוע הזה. כמהים ומפחדים ממנו כאחת.

ואני חצופה. אני רוצה גם וגם. אני רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה תוך כדי זה שאני רוקדת על שתי חתונות בבת אחת. ולא מעניין אותי שאומרים לי שאי אפשר. בטח שאפשר! אני רוצה גם את הביטחון והרוגע והמקום שלי בבית. ואני רוצה גם את ההתרגשות, תחושת החיות, תשוקה, התאהבות, תבלינים וריגוש שאני יכולה להשיג בחוץ. ואתם יודעים מה החלק הטוב? החלק הטוב הוא שהעולמות הללו מתערבבים. התבלין הריגוש והתשוקה שבחוץ לא נשארים רק שם, הם חודרים לתוך הבית. מערבבים אותו קצת. מפזרים בו צבע. מחזירים תשוקה ומשחקיות לזוגיות. מחזירים שיחות נפש במקום הבהייה חסרת התוחלת בטלוויזיה. מעירים מאותן שנות הנמנום עטור קורי העכביש ומכניסים עניין והתרגשות במקום ההמתנה ההיא, לא ברור למה.

אני יודעת מה נכון לי. אני רוצה לחיות את החיים במלואם. אני לא רוצה למות ולהרגיש שפספסתי, שהדחקתי, שקברתי חלקים ממני. ואני לא רוצה לוותר על משפחה ועל זוגיות משמעותית וארוכת שנים. אני לא רוצה או או. אני רוצה גם וגם.