ע.א

 כשהתגרשתי, אחרי 18 שנים, היה לי ברור שאני מעוניינת בזוגיות פתוחה. כזו שמאפשרת. הרגשתי כאילו אני יוצאת מבית סוהר ולא התכוונתי לחזור לשם לעולם.
אך החלום והמציאות לא תמיד הולכים יד ביד.
פגשתי את גבר חלומותיי, זה שפינטזתי עליו וחיכיתי שיגיע. שנינו הבענו את הרצון שלנו בחופש ובזוגיות אחרת ולא מונוגמית.
ואז… אז הוא מימש את הרצון ואני נשארתי שבורה ועצובה. לא תכננתי להתאהב כך ובטח לא תכננתי לרצות רק אותו.
התחלתי להיפגש עם מאשה, כשאני בעיקר מאשימה את עצמי, לא מבינה מה "עשיתי לא בסדר", ולמה לעזאזל הוא לא רוצה רק אותי.
עם ההרגשה הזו של "אני לא מספיק טובה", התחלנו מאשה ואני תהליך.
אני בעצמי הייתי בהלם מהתוצאות.
משהו בחשיבה שלי השתנה, משהו בדפוסים הכי עמוקים שלי השתנה ואפילו לא הבנתי איך! אבל מאשה הבינה איך… דרך הטיפול שלה שונה מכל מה שהכרתי בעבר.
יצאתי בכל פעם עם כוחות מחודשים ואנרגיות מטורפות.
למרבה ההפתעה, הגעתי למצב שאני מפרגנת לבן זוגי, שיוצא מדי פעם עם נשים אחרות, ובעיקר- נשארת חברה. מכילה, קשובה, ומקבלת. בלי להמעיט בערך עצמי, להיפך! עם הרגשת עוצמה ונתינה.
השינוי שעברתי עם מאשה, נוגע בי בכל תחומי החיים, ומעניק לי בטחון במי שאני ובצרכים שלי.
בלגיטימציה שלי להרגיש, לכאוב, לשמוח.
אני היום במקום שאני רוצה רק את בנזוגי. לא מעוניינת באף גבר אחר, ולגמרי מפרגנת לרעיון שהוא לא כמוני ולא במקום שלי.
אני חייבת למאשה את הזוגיות שלי וחלק נכבד ממי שאני היום.

ע.א