ספרה של מאשה הלוי לחיות פתוח

לרכישה

הקדמה

בדצמבר 2014 פרסמתי באינטרנט את הפוסט הבא:
"הנה. עשיתי את זה. שמי מאשה הלוי. בלב פועם ובידיים רועדות אחרי אין ספור התלבטויות פתחתי עמוד רשמי. עם השם שלי והתמונה שלי ובלי להסתתר. למרות ובגלל הפחד.
והפחדים רבים. מה יגידו השכנים? וההורים של הילדים בבית ספר? ואני הרי מחפשת עבודה וחברה טובה אמרה לי תבדקי היטב שבדף הפייסבוק שלך אין שום אזכור לזוגיות פתוחה אחרת לא יעסיקו אותך. יתייחסו אליך כאל מופקרת, סכנה לחברה. מה את צריכה את זה? שלא נדבר על העובדה שעכשיו הקלתי לחלוטין על בעלי את העניינים במידה ויום אחד ירצה להתגרש ממני ויש לכך גם השלכות כלכליות כמובן.
הדף הזה נפתח בגלל הפחדים הללו. הוא יציאה מהארון בראש מורם. יציאה מהארון כדי לקדם שיח ולעורר דיון על הבעיות שמעלה מונוגמיה במאה ה-21 והאלטרנטיבות הקיימות לזוגיות המונוגמית הרגילה.
מאוד קל לנו, האנשים החיים בזוגיות פתוחה למיניה, להצניע את העובדה הזו. בעצם לרוב אין לנו שום צורך או חובה לצאת מהארון. לכאורה אנחנו חיים כאחד האדם ואין צורך לעורר סערות וגלים מיותרים שיכולים רק לפגוע בנו. אבל אם ברצוננו להוביל שיח, להציף בעיות, לשאוף לחברה בה יקבלו את הדרך שלנו כדרך לגיטימית ומוסרית אין ברירה אלא לצאת החוצה, להזדהות, ולהגיד "זו אני."
הדף הזה לא שואף להפוך את הלא-מונוגמיה למיינסטרים והוא לא יוצא נגד המונוגמיה. הוא פותח פתח לאפשרויות נוספות, לא חפות מבעיות וקשיים. אין לי תשובה מוחצת ולא גיליתי את האור, רק עוד כמה דרכים שאפשר לצעוד בהן יד ביד… לפני שנתיים פתחנו אני ובעלי את הזוגיות שלנו לאנשים נוספים. הדבר הוביל לטלטלות לא פשוטות ולתובנות רבות על הזוגיות שלנו ועל זוגיות בכלל.
השמחות והאושר, הגילויים והקשיים והבעיות, כל אלו הובילו אותי לעיסוק נרחב בנושא: קריאה, שיח, מפגשים עם זוגות ובודדים שרוצים לצאת לדרך ופעילות בפורום וקבוצות פייסבוק שעוסקות בנושא. מתוך הרצון לחלוק את המידע שהולך ונצבר והרצון לעורר דיון ציבורי נולד הדף הזה."

ככה יצאתי מהארון. אחרי אינספור התלבטויות וברגע אימפולסיבי אחד. יצאתי מהארון כי הבנתי פתאום מה זה להיות שוליים. משהו שאף פעם לפני כן לא באמת הבנתי. נורא פשוט. אני אשכנזיה, מעמד בינוני, סטרייטית, משכילה. אמנם בזמנו הייתי עולה חדשה מרוסיה, וכמו כל עולה חדש קיבלתי את המנה שלי של התעללות מילולית והצקות ומכות, אבל זה היה מזמן ובטח ובטח לא הבנתי את המצוקה של אנשים שחיים בשוליים כי הדרך בה הם בחרו לא מקובלת על ידי החברה.
למשל לא הבנתי למה הומואים צריכים מצעד. אמנם לא אמרתי, אבל בהחלט הסכמתי בלב עם המשפט "שיעשו בבית מה שהם רוצים אבל למה צריך פרובוקציה?". גם כשפתחנו את המערכת לא הרגשתי שאני שוליים. נכון הייתי צריכה להסתיר את המערכת הנוספת שלי. אבל זה ללא ספק היה שיפור לעומת פתרונות אלטרנטיביים כמו בגידה או גירושין, אז לא התלוננתי.

ואז קראתי את הספר של ג'נט הארדי ודוסי איסטון The Ethical Slut שזה היה סוג של תנ"ך פוליאמורי (פוליאמוריה, בלועזית – אהבות מרובות, כינוי לאנשים שמנהלים יותר ממערכת יחסים אוהבת ולרוב גם מינית במקביל) נכון לעד לפני כמה שנים, כי זה היה כמעט הספר היחיד בנושא. הספר נפתח באזכור של כל מיני קבוצות שוליים מיניות שחלק נכבד מהן לא ידעתי שבכלל קיים. הומואים ולסביות, קווירים, טרנסים, ג'נדרקוויר, פאן סקסואלים, א-מיניים, בדסמ, ו… פוליאמורים. זה היה רגע של התעוררות לא נעימה. אני? המיינסטרים הבורגני-החילוני פתאום שוליים? עם כל ה… איך אמרנו שאומרים את זה? ג'נדר קוויר? שמתי לב כמה דעות קדומות יש לי סביב הנושאים הללו ופתאום גם שמתי לב שבערך חצי שנה אחרי שכבר פתחנו את המערכת, אני התייחסתי לפוליאמורים כאל אנשים הזויים שמשהו בהם בטח לא בסדר. אפילו שאני עצמי חייתי ככה. כוחה של הסטיגמה החברתית…
ובמקביל לאט-לאט התחלתי להבין מה זה אומר לחיות בפחד. מה זה אומר לפחד להחזיק לחבר שלי את היד פן מישהו יראה. מה זה אומר שאנשים מפחדים שיפטרו אותם, ילעגו להם, יביישו אותם, ינתקו איתם את הקשר או יפגעו בילדים שלהם. שלעשות את זה בשקט בסתר בבית לא נותן מענה לפחד התמידי הזה פן מישהו יגלה וגיליתי כמה אנרגיה הולכת על ההסתרה הזו.
הבנתי וחוויתי שזה מונע מאנשים את הדבר הכי בסיסי שיש לכל סטרייט מונוגמי בעל משפחה או שחי בזוגיות. אנשים לא יכולים לשים את התמונה שלהם יחד במקום עבודה, הם צריכים לשקר לכולם לגבי מה הם עושים היום בערב, הם צריכים להסתיר מחברים טובים וממשפחה שינוי משמעותי שהם עוברים, את בני הזוג האהובים והמהותיים להם, את האופוריה של ההתאהבות ואת הכאב של הפרידות. כשהם כבר מביאים את בן הזוג שלהם לאירוע משפחתי הם משקרים לכולם לגבי אופי הקשר ונמנעים באותו ערב ממגע. את מה שלכולם יש באופן כל כך טבעי: שיתוף, תמיכה, אותנטיות והיכולת פשוט לחיות את החיים במלואם בלי לצנזר, לנו אין. זה להסתיר חלק עצום מהחיים. זה לא כיף לחיות בארון. וזה לא חתרני. זה כואב וזה מאוד מאוד בודד.

אז החלטתי לצאת ולבטא באמצעות הנראות שלי את הזכות של האחרים לחיות את חייהם במלואם בלי לפחד. דווקא כי ביתר התחומים הייתי כל כך מיינסטרים. ילדה טובה ירושלים שירדה מהמטוס בגיל שבע בלי כינור, רק כי היא כבר נגנה פסנתר, שעשתה דוקטורט באוניברסיטה העברית, שהיתה מורת דרך ולימדה בקורסים של מורי דרך. ידעתי שאנשים לא יוכלו לטאטא אותי מתחת לשטיח בטענות שאני שוליים הזויים. אני לא. אני הם, אני אתם, אני השכנה ממול, והיה חשוב לי להראות את זה. שיש לא מעט אנשים בדיוק כמוני: מהנדסים, מורים, הייטקיסטים, גברים ונשים בכל הגילאים החל מגילאי העשרים המוקדמות ואף לפני כן ועד לגילאי שמונים שחיים בדרכים לא מונוגמיות.
לא ידעתי לאן זה יוביל אותי, רק ידעתי שזה בוער בי. אולם במקום הזה אפילו האנשים הכי קרובים לי זזו אחורה, השאירו לי את הבמה ואת הבדידות המזהרת עליה. כי הם פחדו שיגלו מי הם, כי הם פחדו שירכלו עליהם, כי הם הרגישו שזה מיותר, כי הם אנשים פרטיים. הכול מסיבות לגיטימיות. גם זה היה מאוד בודד לפעמים.

ובכל זאת, המשכתי לכתוב עוד ועוד פוסטים והרהורים שהלכו והצטברו לכמות מכובדת של דפי וורד במקביל פתחתי את האתר הראשון בעברית, ועד למועד כתיבת שורות אלו היחיד, העוסק ביחסים לא מונוגמיים בהסכמה ונותן מענה בסיסי של הפניה לספרות, לאתרי אינטרנט ותמיכה, מגדיר כמה הגדרות ראשונית ועונה בצורה בסיסית על שאלות שנשאלות תדיר, כמו איך מתמודדים עם הקנאה או מה עושים אם מתאהבים, (http://mashahalevi.co.il/). הפכתי לאקטיביסטית שמטרתה ליידע את האנשים דרך המדיה השונה שיש עוד דרכים לניהול מערכות יחסים רומנטיות בנוסף לדרכים המוכרות לנו כיום: מונוגמיה, גירושין או בגידה. הופעתי בתכניות בוקר ובכתבות בעיתונים, נדדתי מרדיו אזורי אחד למשנהו הרצאתי ברחבי הארץ ונסעתי לכל מקום שהזמין אותי.
עם זאת, הרגשתי שהפלטפורמות הללו אין בהן די. אי אפשר לחפש בפייסבוק כמו שצריך כי קשה לגלול עוד ועוד אחורה ולחפש את כל הפוסטים הרלוונטיים לנושא ספציפי, באתר אינטרנט אי אפשר להרחיב מעבר לסביר, המדיה מתמקדת בצהוב ונמנעת משיח מעמיק יותר. אמנם יש הרבה ספרות בנושא באנגלית, אבל טרם נכתב משהו בעברית שפונה לקהל הישראלי ושוטח בפניו את האפשרויות, הדילמות ודרכי ההתמודדות עם מעבר ממונוגמיה לאחד המודלים האחרים. וכך נולד הספר הזה. כדי לתת מענה לקהל דובר העברית. לקח לי זמן להבין שאני בעצם כותבת ספר, וכשהבנתי, התחלתי לפרסם חלקים ממנו בפוסטים ובפייסבוק, ובתמורה קיבלתי תגובות שהפנו אותי לעוד ועוד מקורות מידע, גרמו לי לחשוב אחרת והרחיבו לי את היריעה. למעשה, כתבתי את הספר הזה יחד עם קהל הקוראים שלו, שזו חוויה מרגשת ומיוחדת במינה ואני מודה לכל אחד ואחת מהם על האיתגור, על השאלות, על חוסר ההסכמות ועל הרחבת הידע והמחשבה שלי.

וכך התחלתי לכתוב ספר הדרכה ליחסים פתוחים ובמקביל המשכתי לכתוב פוסטים בפייסבוק שהלכו והתרחקו דווקא מעניין הפתיחה ונגעו בסוגיות משיקות כמו זוגיות, מוסר, כנות, צדק… עד שהבנתי שמה שאני כותבת עליו הוא לא רק על מונוגמיה ויחסים לא מונוגמיים. אני גם בעצם כותבת על האפשרות לקחת כל אקסיומה ודוֹגמה תרבותית שלמדנו והפנמנו מגיל אפס, לשים אותה תחת זכוכית מגדלת. לקחת את המובן מאליו ולתהות על קנקנו ומשמעותו בחיינו ולשאול את השאלה "האם הדוֹגמה הזו משרתת אותי או לא? האם היא הופכת את חיי לטובים יותר או לא?" ואם התשובה היא "לא" להתמודד עם התשובה הזו באומץ ולשנות.

אז נעים להכיר. שמי מאשה הלוי. את הדוקטורט שלי עשיתי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית כשבחנתי את הבנייה המחודשת של המקומות הקדושים הקתולים בארץ בהקשרים אמנותיים, לאומיים, ארכיאולוגיים, פוליטיים ואחרים. אני אוהבת לספר שהגעתי לגיאוגרפיה במקרה, אחרי שהלכתי לאיבוד במסדרונות הפתלתלים וחסרי הגיון ניווטי של האוניברסיטה, ואחרי שהחלפתי בפעם השלישית חוג (משפה וספרות צרפתית, ללימודים לטינו אמריקנים, ומשם לגיאוגרפיה). במהלך המאסטר והדוקטורט שלי נברתי בארכיונים מלאי אבק בכמה ארצות וכמה שפות, עקבתי בהתלהבות אחר הפאזל שהלך ונרקם לכדי סיפור ועוד סיפור, הסתובבתי מלאת פליאה בין ספרים עתיקים לכנסיות עתיקות יותר או פחות והייתי בטוחה שייעודי ומקומי בעולם ידועים והם באקדמיה.

הקריירה המובטחת החלה לדשדש אחרי הדוקטורט, בעודי מדלגת מפוסט דוקטורט לפוסט דוקטורט, כמעט מקבלת תקן נכסף באוניברסיטה העברית ולבסוף מקבלת תקן במכללת אשקלון. במהרה החלו להיווצר סדקים בתיאוריית הייעוד שלי שהובילו אותי בסופו של דבר לעזיבת האקדמיה. אני לא יודעת אם זה חלק ממשבר גיל הארבעים, השינויים שחלו החל מהגיל הזה בזוגיות שלי ובקריירה שלי. אבל, כמו שאומרת הקלישאה (וקלישאות לא סתם הפכו לכאלו, בדרך כלל יש בהן יותר משמץ של אמת) כל משבר הוא גם הזדמנות, והזדמנות זו לשינוי שנקרתה בדרכי הובילה אותי לדיוק עצמי גדול יותר במה נכון לי ביחסים ומה נכון לי בחיים.
ואז תוך כדי חיפושי עבודה ובכלל כיוון עתידי, באימפולס של רגע, פתחתי את הדף בפייסבוק והאתר שעוסקים ביחסים פתוחים והתחילו לזרום אלי פניות ובקשות לייעוץ ועזרה. כיוון שלא היו לי כלים לייעוץ מהסוג הזה הלכתי ללמוד תחום חדש לחלוטין. והתמקצעתי בטיפול ב-NLP, לימודי גישור ואימון בשיטת תקשורת מקרבת, העבודה של ביירון קייטי, טיפול בטראומות וכד' וכיום אני מנחה זוגות ויחידים ועובדת הרבה עם זוגות לא מונוגמיים, מעבירה סדנאות שעוסקות בתקשורת והתפתחות אישית, מרצה על מונוגמיה ופוליאמוריה והמסע לא נגמר, הוא רק התחיל. ואני סקרנית כמו ילדה קטנה איפה אהיה עוד חמש שנים ועוד עשור. העולם שלי פתוח והכל עוד יכול להשתנות כל כך הרבה פעמים. אבל הכול היה צריך להתחיל איפשהו…

וכך הכול התחיל
ביום הולדתי הארבעים, כשהייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרו רשמית, כי אני כבר נורא זקנה, ואחרי חמש-עשרה שנות מונוגמיה מוחלטת בלי בגידות ובלי סטיות מהנורמה, לקחה אותי בת הדודה שלי יעל לסרט "סיפור מלכותי". זה היה סרט דני המבוסס על סיפור אמיתי על מלך דנמרק החולה במחלת נפש. בשל המחלה הביאו למלך רופא שהיה אמור לטפל בו ולאפשר לו לקיים את הממלכה. הרופא הממולח למעשה השתלט על הממלכה. הוא החתים את המלך החולה על רפורמות שהמלך לא היה מסוגל להבין, התאהב במלכה ואף עשה איתה ילדים. בסופו של הסרט הוא נתפס והועלה על גרדום בעוד דמעות זולגות מעיניו. ואני… אני מצאתי את עצמי יושבת בסרט ומקנאה בו. מקנאה בו על התשוקה הזו שהוא חווה עם המלכה, על מימוש של משיכה והתאהבות שהיה שווה למענם לשלם בראשו. כמובן, כמו כל אדם שמסתכל דרך הפריזמה של החוסרים שלו עצמו, התעלמתי לחלוטין מהעובדה שהוא גם השתלט בדרך על הממלכה, וראיתי רק את מה שאני רציתי לראות והתחושה החזקה שעלתה בי, היתה תחושת קנאה ותחושת פספוס. לא רציתי למות ככה. לא רציתי למות בלי שהתנסיתי בעוד חוויות מיניות עם עוד אנשים ובלי שחוויתי עוד פעם התאהבות, בלי לחוות שוב את התשוקה הזו שעוצרת את הנשימה, מסחררת את הראש ומרעידה את הגוף. אז נכון, הוא עולה עכשיו על גיליוטינה, אבל היי… לפחות הוא חווה את התשוקה הזו זמן לא רב טרם מותו.
אם להודות על האמת, לקנא באדם שעומד למות מצביע על צורך נואש וחזק מאוד שעד אז פשוט לא עלה לי למודעות, או לא הרשיתי לו לעלות לי למודעות ועכשיו כשהוא עלה, לא ידעתי מה לעזאזל עושים איתו. עוד לא ידעתי אז, כשישבתי בסרט הזה וחשבתי שהחיים נגמרו, שהשנה הזו תשנה את חיי, תהפוך את הזוגיות הנפלאה שלי עם בעלי על פיה, תטלטל אותה, תנער אותה, תחזיר לחיי את התשוקה, ההתאהבות, סקס כמו בסרטים (רק יותר טוב), גילוי עצמי אישי ומיני בכל הרמות האפשריות, תגביר את המודעות העצמית שלי ותכוון אותי למקום אחר מבחינת קריירה…

חמישה חודשים אחרי הסרט הזה יצאנו אני ובעלי ממונוגמיה לפוליאמוריה. חווינו תקופה סוערת של פתיחה, סגירה, ופתיחה מחדש, מימשנו פנטזיות פרועות פחות או יותר ועלינו על רכבת הרים רגשית. התהליך הזה היה מאוד מאוד לא פשוט וכרוך בהרבה כאב לשנינו. אפילו עלו לרגע חששות אמיתיים שלא נצליח למצוא את הדרך שתהיה נכונה לשנינו וניאלץ להיפרד. ואני זוכרת את ההחלטה שלקחנו בשיא המשבר שאנחנו לא עוזבים ידיים, שאנחנו נמצא את הדרך ששנינו יכולים לחיות איתה ושזוגיות כל כך טובה וחזקה לא תיהרס בגלל פתיחת היחסים. עם הזמן הדברים התאזנו ונרגעו ומצאנו את המקום הנוח והבטוח, אך בה בעת מרגש ופתוח, שבו אנחנו נמצאים עכשיו, כשלכל אחד מאיתנו יש קשרים נוספים מעבר למערכת הראשית שלנו. העתיד אף פעם לא ברור ולא ידוע ואנחנו יכולים לדעת רק איך הסיפור שלנו מתחיל ולא בהכרח איך הוא יגמר. בהחלט יתכן, ואני מייחלת לכך, שהוא יגמר ב"הם חיו באושר ובעושר" כמו שזה יתכן שבהמשכו של תהליך נמצא את עצמנו בנפרד (כי גיליתי במהלך התהליך הזה ששום דבר לא ידוע, הכול דינמי, והכל אפשרי). ובכל זאת, החלטתי לא לחכות לסוף הסיפור (בעיקר לאור העובדה שאצלנו במשפחה הנשים חיות עד גיל 100+ ואני רק בת 45) אלא לכתוב את הספר הזה כבר עכשיו, לטובת האנשים שיצאו או חושבים לצאת אף הם לדרך הזו ולטובת אנשים שרוצים להסתכל על זוגיות במבט חוקר וסקרן ולבחון מה מתוך מה שכתוב כאן נכון להם בלי קשר לדרך שבה יבחרו בסופו של דבר.

על מה הספר?
הספר מעלה שאלות על הטבעיות של מונוגמיה לבני האדם. מתאר את ההיסטוריה של המונוגמיה, כיצד התפתחה, מדוע הגיעה לחיינו, ומדוע רובנו בטוחים שככה אנחנו אמורים לחיות ושאין דרך אחרת. הספר בוחן את היתרונות והקשיים במונוגמיה, עוסק בבגידה, במיניות ובתקשורת זוגית. הספר גם מתאר את החלופות הקיימות למונוגמיה, תוך התמקדות בקשיים ובאפשרויות של זוג שיוצא ממונוגמיה ליחסים לא מונוגמיים, ונותן את זווית הראיה שלי על דרכי התמודדות עם הקשיים השונים שעומדים בפני האנשים שרוצים לפתוח את החיים, הגוף והלב לאנשים נוספים, כמו סוגיית ההתמודדות עם פחדים, קנאה והתאהבות של בן זוג או שלנו במישהו נוסף.
אין בספר הזה משום המלצה ליציאה ליחסים לא מונוגמיים בהסכמה. רק אתם יודעים (או לא יודעים) אם זה מתאים ונכון לכם. כמו כל דרך חיים וכל סוג של יחסים יש כאלו שזה מתאים להם ויש כאלו שלא. הכול לגיטימי והכול נכון כל עוד הוא מתאים לכם ולא פוגע באחרים.

הספר הזה נועד לפתוח את הראש לכיווני מחשבה חדשים בנוגע לזוגיות ויחסים ולכן חלקו הראשון הוא סוג של ספר עיון. ובמקביל, רציתי שהספר יהווה גם מעין ספר הדרכה למי שיוצא לדרך חדשה ולא מוכרת ובזה עוסק חלקו השני. זה לא ספר מחקרי, למרות שיש בו הסתמכות רחבה על מחקר. זה גם לא ממש ספר הדרכה ייחודי ליחסים פתוחים, כי כמעט כל מה שכתוב בו יהיה נכון בהתאמות קלות לכל סוג של זוגיות, גם מונוגמית. משובצים בו גם מדי פעם מכתבים שכתבו לי (המכתבים מופיעים עם שמות בדויים לשמור על אנונימיות ופרטיות הכותבים) וחלקי פוסטים שלי, כי חשוב לי להראות גם את הצד האנושי ולא רק האקדמי או ההגותי של דרכי החיים הללו.

פעם, אני ובעלי ישבנו עם זוג שרוצה לצאת לדרך הזו וסיפרנו להם את הסיפור שלנו. ובעלי אמר דבר מאוד נכון. אנחנו מספרים לכם את זה ממקום אחר. וגם מה שמאשה כותבת בדף שלה נכתב כבר ממקום אחר. אנחנו עברנו את כל הדברים שאתם עוברים עכשיו. את הפחדים, את חוסר הוודאות, את חוסר היכולת לדעת "איך זה יגמר" והאם הסוף יהיה טוב או מר, טעינו והכאבנו בדרך, ירדנו למקומות אפלים ונשמנו אוויר פסגות דליל. ולקח לנו זמן להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. וגם היום אנחנו לא יודעים עדין "איך זה יגמר" רק שהיום, כבר הרבה יותר ברור לי שאין בסיפור הזה "רע" או "טוב" לגבי הסוף. יש רק אפשרויות שונות בלי כותרת שיפוטית. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד כבר עכשיו לכל מי שקורא ואולי נמצא בתחילת הדרך, שהייתי שם. חוויתי רכבות הרים, הייתי מאוהבת מעל הראש, פחדתי, כאבתי, הייתי בדיכאון, קינאתי. ואני גם לא יכולה להבטיח שלא אכאב או לא אקנא או לא אבהל שוב. אבל אני ללא ספק במקום אחר ממה שהייתי בהתחלה.

מאוד חשוב לי להבהיר: הספר נכתב מזווית ראיה הטרוסקסואלית ומדבר על מערכות יחסים בין גברים לנשים. אולם, מן הסתם, הוא יהיה נכון במידה רבה גם למערכות יחסים להטב"יות. כמו כן, יש בספר חלוקה מגדרית ולעתים אני מייחסת דבר מה יותר לנשים או יותר לגברים, כיוון שיש לזה ביטוי סטטיסטי במחקר. עם זאת, כולנו יודעים שהדיכוטומיה המוחלטת בוודאי לא נכונה, ויותר מזה, שהחלוקה הזו לגברים ונשים הרבה פעמים מחטיאה את המטרה כיוון שלכולנו יש חלקים גבריים ונשיים במינונים כאלו ואחרים בתפיסות, בהתנהלות ובחוויה. חשוב לי להדגיש את זה כי אני בטוחה שיהיו גברים שימצאו את עצמם בסיפור ה"נשי" ולהיפך. הרי, כמו שהדגימה יפה פרופ' דפנה יואל, יש בנו גם וגם. אני בטוחה שיהיו קטעים בספר שבהם אנשים יתקוממו מהייחוס של דפוס או תפיסה מסוימים רק לנשים או לגברים. הסיבה היא בדרך כלל סטטיסטית ומטבעה מכלילה. אנא, הפכו את המינים כרצונכם.
חשוב לי להדגיש שהספר הזה רחוק מלהיות האמת היחידה על מערכות יחסים. והגם שהוא מבוסס על קריאה נרחבת של ספרות פוליאמורית ומאמרים וספרות מחקרית, על מפגש חברתי וטיפולי עם לא מעט זוגות שבחרו בדרך האלטרנטיבית ועל ניסיון אישי, הוא עדיין סובייקטיבי ומייצג את התפיסות וזווית הראיה שלי. וזווית הראיה שלי לא טובה בשום דרך (מלבד אולי הניסיון) מזו שלכם. קחו מכאן מה שנראה לכם מתאים ונכון והתעלמו ממה שלא מתאים ולא מהדהד אצלכם עמוק בפנים.
בהצלחה לכם בכל מערכת יחסים שתבחרו בה and may the force be with you…